אני יושב בסלון שלהם בערב רגיל, משחק כדורגל על מסך גדול, בירה פתוחה ביד. לא ציפיתי לשום דבר מעבר לרעש של היציע. ואז שתי הבנות שלה — ג'ינג'יות, מבוגרות לגמרי, עם חיוך של "ראינו כבר כל מה שאסור לראות" — מתיישבות מולי כאילו אני הולך לתת להן הרצאה באקדמיה.
אין פה דרמה, פשוט מבט אחד שלהן, ואני מבין שנפלתי לתוך זה בלי שתכננתי.
אני אומר לך מראש, כי אתה בטח חושב לעצמך: “מה כבר יש לדבר על תרבויות ומיניות?”. אבל תאמין לי, זה נשמע הרבה יותר רגוע ממה שזה באמת. והן — במקום לשחרר אותי לראות משחק — מסתכלות עליי כאילו הן מחכות להפתעה.
תוכלו לצפות בסרטונים על מיניות תרבותית בעמוד הראשי שלנו אחרי המפגש הזה – https://sexsexworld.com/he/. אל תעמידו פנים שלא. אני מכיר אתכם. אתם יודעים בדיוק איפה הכפתור נמצא.
אני גם רואה אותך, דרך המסך, עושה את אותו פרצוף. “מה, הוא באמת יתחיל להרצות להן?”
כן.
לא הייתה לי ברירה.
הן יושבות אחת ליד השנייה, לוחשות איזו בדיחה פנימית. אני מנסה להעמיד פנים שאני בשליטה. אני לא. החיים לא נותנים לך אפילו ערב אחד של שקט.
“טוב,” אני מתחיל, “בואו נדבר על איך תרבויות התייחסו פעם למיניות.”
אני שומע את עצמי אומר את זה ושואל את עצמי אם איבדתי את זה. אבל הן כבר בפנים, אז אין דרך חזרה.
אני מתחיל ביוון העתיקה. ברור, כי כולם מתחילים שם.
הן מגלגלות עיניים — לא בעצבנות, יותר במין חיוך של “נו, תמשיך, אנחנו איתך אבל גם צוחקות עליך”.
ואתה יודע מה? בצדק.
אני אומר להן שיוון לא התביישה במיניות. זה היה חלק מהחיים. פסלים, סיפורים, טקסים. לא היו שם ויכוחים של “זה מותר, זה אסור”. הגוף היה חלק מהתרבות, לא נושא שמתחבאים ממנו.
הן צוחקות, כאילו כבר שמעו את זה אלף פעם, אבל נותנות לי להמשיך.
אני רואה שהן זורמות, אז אני לוקח סיבוב חד ליפן של תקופת אדו.
ופה הן מתעוררות.
משהו ביפן תמיד מקפיץ אנשים.
אני מספר על ציורים, על ספרים, על זה שיפן הפכה מידע על מיניות לידע תרבותי — מודפס, נגיש, ללא חרדה.
אחת מהן מרימה גבה.
“מה, הם כתבו הכול?”
“בערך הכול,” אני אומר.
אני רואה אותך במקום אחר לגמרי. אבל עזוב, אנחנו עוד חוזרים לזה.
ואז הודו. אי אפשר לדלג.
אני מסביר להן שהודו התייחסה למיניות כאל גוף של ידע — לא כסוד.
הבנות מסתכלות עליי כאילו אני עומד לשלוף משהו מהתיק.
“קראתי קצת,” אני מודה, כי הן שואלות.
“קצת?” אחת מהן צוחקת.
כן, קצת. מספיק כדי להבין שבעולם המודרני אנשים לא יודעים חלק קטן ממה שנכתב שם כבר לפני מאות שנים.
אני ממשיך הלאה.
צרפת. ברור.
רגע לפני שאני אומר מילה, אמא שלהן נכנסת לחדר, לאט, בלי להפריע, אבל לגמרי שומעת כל מילה.
יופי. עכשיו אני גם מצטייר כמו אחד שמביא שיעורים “תרבותיים” הביתה.
אני אומר שהצרפתים ראו במיניות משהו אסתטי. לא מבוכה. לא סוד. חלק מהקשר בין אנשים.
הבנות זורקות הערות אחת לשנייה. הן מכירות את זה טוב מדי — לא מהספרים, מהחיים.
הן מבינות שמיניות אצל הצרפתים יושבת על אווירה, על רמיזה, על מבט.
אני רואה איך הן מחייכות. אני רואה גם אותך מגיע לשם בראש שלך.
אל תתמם.
כולנו מכירים את המוניטין הזה.
אני עושה עוד פנייה. סקנדינביה.
כן, זה האזור שבו אנשים מתייחסים למיניות כמו למזג אוויר: יש, זה בסדר, לא צריך לעשות מזה עניין.
אני אומר להן שבסקנדינביה הגוף הוא לא אויב. לא נושא להיבהל ממנו.
אחת מהן צוחקת: “אצלם הכול פשוט מדי.”
כן. אולי בגלל זה הם פחות מבולגנים מרוב העולם.
בשלב הזה אני מנסה לעשות סדר.
“תבינו,” אני אומר להן, “אין גישה אחת למיניות. כל תרבות עיצבה אותה אחרת. לפעמים פתוח. לפעמים סגור. לפעמים דתי. לפעמים אומנותי. הכול תלוי במקום, בזמן, בהיסטוריה.”
אני רואה רגע קטן של שקט.
נדיר אצלן.
הן באמת מקשיבות.
ואז מגיע הרגע הכמעט צפוי:
— “אז מי הכי טובה?”
— “במה?”
— “נו… אתה יודע.”
— “אני לא נכנס לזה.”
— “ברור שלא.”
הן צוחקות.
אני שותה מהבירה שכבר התחממה.
המשחק נגמר מזמן.
אני עדיין באמצע ההסבר.
אני מסתכל עליהן ומבין משהו שגם אתה אולי שוכח לפעמים:
רוב מה שאנחנו יודעים על מיניות — לא מגיע מהורים, לא מבית ספר, לא משיחות רציניות.
זה מגיע מהבדלים תרבותיים שאנחנו לא באמת שמים לב אליהם.
חברות מסוימות הפכו מיניות לידע ציבורי.
אחרות הפכו אותה למשהו שיש עליו חוקים של שתיקה.
יש מקומות שבהם הגוף הוא פשוט חלק מהחיים, ויש מקומות שבהם כל תנועה הופכת לוויכוח.
אני אומר להן שהפחד לדבר על מיניות תמיד יוצר יותר בלבול מאשר פתרונות.
כשהיא נסתרת — היא נהיית מסובכת.
כשהיא פתוחה — היא פחות מאיימת.
הבנות nodding.
פעם ראשונה כל הערב שאין ביניהן עקיצה.
כנראה פגעתי במשהו אמיתי.
אני מסיים את המשפט האחרון, והן קמות מהספה כאילו זאת הייתה הרצאה מתוכננת.
“טוב,” אחת אומרת, “בפעם הבאה תביא דוגמאות.”
אני לא שואל למה היא מתכוונת.
עדיף לא.
אני קם, מתמתח.
הן חוזרות לעניינים שלהן.
אמא שלה מסתכלת עליי מהמטבח: חצי חיוך, חצי “איך הסתבכת עם זה בכלל”.
ואתה — כן, אתה — שואל לעצמך מה בעצם למדנו כאן.
פשוט.
מיניות היא לא אויב.
לא משהו שמפחיד לדבר עליו.
היא חלק מהתרבות בדיוק כמו מוזיקה, שפה, אוכל.
וככל שמדברים עליה יותר פתוח, היא הופכת לפחות כבדה, פחות מסתורית, פחות טעונה.
אנשים בכל העולם טיפלו בה אחרת, וזה יצר הבדלים גדולים — אבל גם הרבה ידע.
וכשאתה רוצה לראות מה עומד מאחורי ההבדלים האלה, יש מקומות שבהם תמצא הכול.
אתה יודע איפה אני מתכוון.
לא צריך הסברים.
